מוציאה להורג את המחשבות שלי

 מַעֲמִידָה אוֹתָן בְּשׁוּרָה

נוֹגְעוֹת לֹא נוֹגְעוֹת

בְּקִיר לָבָן וְקַר

שֶׁל תּוֹדָעָה

מְתוּקָה מֵאֶרֶס

אַחַת

אַחַת

בְּתוֹרָהּ

עוֹמֶדֶת מוּלִי,

תָּמוּת בְּחֶנֶק

אוֹ אוּלַי

בִּירִיָּה.

 חלומות

בַּבֹּקֶר

הָעַפְעַפַּיִם חוֹרְקִים

וְהָרִיסִים נִצְמָדִים זֶה לְזֶה

אֶת מַה שֶׁהַלֵּב רָאָה

כְּשֶׁהָיִיתִי שָׁם

נִשְׁבַּעְתִּי לֹא לְסַפֵּר.

כָּתַבְתִּי כְּבָר

אֶת כֹּל מַה שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי

לְהוֹצִיא בְּנוֹזְלֵי גּוּף תַּקִּינִים.

וְהָרוֹפְאִים יַבִּיטוּ בְּתוֹצְאוֹת

בְּדִיקוֹת הַדָּם

וִיהַנְהֲנוּ בְּהַסְכָּמָה

שֶׁהַכֹּל סָדִיר

וּלְפִי הַמַּדָּדִים

וּבִטְוַח הַנּוֹרְמָה.

וּבִכְפָר קָטָן בְּדֶנְמַרְק

יוֹשֵׁב בְּמִרְפֶּסֶת

וְסוֹפֵר כֶּסֶף קָטָן

אוֹתוֹ אָדָם

שֶׁיּוֹם אֶחָד

יֵשֵׁב בְּמַעְבָּדָה

(אוּלַי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים)

וִיגַלֶּה אֶת הַמַּחֲלָה

וְאֶת כֹּל מַה שֶׁלֹּא

הִצְלַחְתִּי לְהוֹצִיא

בְּנוֹזְלֵי גּוּף תַּקִּינִים.

בְּיוֹם אַחֵר

(אוּלַי עוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים)

יִמְחֲאוּ לוֹ כַּפַּיִם

בְּאוּלָם מָלֵא מִפֶּה לְפֶה

שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטָה

דּוֹמָה לְזוֹ שֶׁבָּהּ

יָשַׁבְתִּי פַּעַם

וּבְתוֹכִי שָׁט דַּם

שֶׁל טְוָח הַנּוֹרְמָה.

 כרוניקה

לִפְעָמִים חִיּוּכִים יְכוֹלִים לְהַעֲצִיב יוֹתֵר

מִדְּמָעוֹת.

בִּמְיֻחָד בַּלַּיְלָה

כְּשֶׁפָּנָסֵי רְחוֹב

רוֹקְדִים בְּרוּחַ

וְהָרֵאוֹת נִקְרָעוֹת מִצִּפִּיָּה

שֶׁיַּעֲלֶה כְּבָר הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

עַל הָעִיר הַמֵּתָה.

לִפְעָמִים דְּמָעוֹת יְכוֹלוֹת לְהָמִית יוֹתֵר

מִשְּׁתִיקוֹת.

בִּמְיֻחָד בָּרַכֶּבֶת

כְּשֶׁהַסַּדְרָן עוֹבֵר

וּמְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת כַּרְטִיס

וְהַלְּחָיַיִם בּוֹעֲרוֹת

שֶׁיַּגִּיד שֶׁכְּבָר בְּסֵדֶר

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר שׁוּב לְהַבִּיט

בְּעֵצִים עֵירֻמִּים.

לִפְעָמִים שְּׁתִיקוֹת יְכוֹלוֹת לִהְיוֹת קְדוֹשׁוֹת יוֹתֵר

מֵאֱלֹהִים עַצְמוֹ.

בִּמְיֻחָד בְּתוֹךְ עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת

שֶׁשָּׁמְעוּ

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךְ אֲבָל

וְמְחַכּוֹת עַד שֶׁתִּכָּבֶה

הָאֵשׁ הַקָּרָה

שֶׁהִתְפָּרְצָה בְּתּוֹכַן

מְזוּזוֹת נְחָשִׁיּוֹת וְלוֹהֲטוֹת

שֶׁל זָרוּת מְמִיתָה.

קיום מצוות

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי

אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם

אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ וְקִיְּמָנוּ

וְצִוּוּנוּ

לְהִתְנַשֵּׁק בְּשַׁבָּת.

לשירים נוספים של עדי קיסר + מאמר "איך גיליתי את התימני שבי" בקפה גיברלטר

הזמנה – שי של שירה: ערב לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל

בית פליציה בלומנטל, ביאליק 26, תל-אביב

יום רביעי, 26.12.12 20:00

פייסבוק

משתתפים

נוית בראל, שירה סתיו, ענבל אשל כהנסקי, יחזקאל נפשי, עדי קיסר, עדי עסיס, דפנה שחורי, לורן מילק, אורנה ריבלין, רענן בן טובים, ערן צלגוב, גל קוסטוריצה, יואב עזרא, דניאל עוז, דניאל באומגרטן, אביחי קמחי, שולמית חוה הלוי, מיא שם אור, גליה אבן-חן, מרלין וניג, אורי פרידמן, פיני רבנו, יולי ורשבסקי, רונית בכר שחר, עזרא לוי

גד קינר,  חיים נגיד

מבצעות שירי משוררים: המלחינות-הזמרות  נעמה אור, אליה סממה

שירה: טובה גרטנר

מנחה: מתי שמואלוף

ביל טריילור היה צייר אמריקאי שנולד למשפחת עבדים באלבמה באמצע המאה התשע עשרה, וחי עד לאמצע המאה העשרים. כאדם שחור בדרום שלאחר מלחמת האזרחים, התנהלו מרבית חייו תחת קשיים כלכליים וחברתיים. טריילור החל לצייר לקראת סוף חייו. את ציוריו הציג על גדר ביתו במונטגומרי, אלבמה, ומכר אותם לעוברי אורח. כיום, ציוריו מוצגים במוזיאונים ברחבי ארצות הברית. ב-5 בפברואר 2012 נפתחה תערוכה במוזיאון של מונטגומרי העיר בה צייר ונפטר.

מתי שמואלוף | בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

בְּכֵה, בְּלוּז שָׁחֹר,

עַל שֶׁבִּזְבַּזְתָּ אֶת כָּל הָאֱמֶת, הַחֶסֶד וְהַחֶמְלָה

וְאַל תִּפְחַד לְהִתְדַּרְדֵּר

לִבְּלוּז שֶׁל שִׂנְאָה טְהוֹרָה.

הִתְעוֹרֵר, בְּלוּז שָׁחֹר

מָה מְדַבְּרִים מֵאֲחוֹרֶיךָ?

בְּכֵה

בִּפְנֵי אֲחוֹרֶיךָ.

בְּכֵה, בְּלוּז שָׁחֹר

אַף אֶחָד לֹא מֵת מִלִּבְכּוֹת,

וּמִי בִּכְלָל רוֹצֶה לִחְיוֹת לְלֹא בֶּכִי?

בְּכֵה וְאַל תִּפְחַד לַחְצוֹת לְבָבוֹת.

בְּכֵה, כֵּהֶה, בְּכֵה

לַיְלָה בְּלִי לַיְלָה

בֹּקֶר בְּלִי בֹּקֶר

כֵּהֶה, בְּכֵה כֵּהֶה.

זוֹכֵר שֶׁהָיוּ הַבְטָחוֹת לֶעָתִיד?

אֲבָל מִי הִבְטִיחַ לְמִי?

מָה הֻבְטַח? חֶסֶד, אֱמֶת?

בֶּאֱמֶת?!

בְּלוּז שָׁחֹר, נַגֵּן בָּנוּ אַכְזָבוֹת

מַפּוּחִית תִּבְכֶּה שְׁקָרִים

אָקוֹרְד זִכְרוֹנוֹת אֲסוּרִים

סוֹלוֹ נִגּוּן הַמֻּשְׁתָּקִים.

בְּלוּז שָׁחֹר, נַגֵּן בַּהַלְוָיוֹת

בְּלוּז שָׁחֹר, שְׁאַל שְׁאֵלוֹת,

וְלֹא, אַל תַּאֲמִין לַתְּשׁוּבוֹת

בְּלוּז שָׁחֹר, נַגֵּן כְּמוֹ הַמְּקוֹנְנוֹת.

בְּכֵה בַּהִתְפָּרְצוּיוֹת,

בַּנִּסְתָּרוֹת,

בַּגְּלוּיוֹת,

בְּקוֹל שֵׁנִי עַל מָה שֶׁהִתְחַמֵּק בַּסִּמְטָאוֹת.

בְּלוּז שָׁחֹר, בְּכֵה גַּם בְּמִלָּה

אֶת שֶׁקֶר הַזְּרִיחָה

נַגֵּן גַּם בַּאֲפֵלָה לְלֹא תְּפִלָּה

חֲשֵׁכָה כֹּה רֵיקָה.

מתוך אנתולוגית השירה – התנגדות, בעריכת ללי צפי מיכאלי.

תודות לעדי קיסר עלתה ההקראה שלי מערב "ערס פואטיקה #1" לשיר "בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" ב-5.1.13 על הוידאו: יעל ברנט

וגם מתוך ערב ליוזמת התמיכה בחנויות ספרים עצמאיות – ערן הדס בנסיך הקטן

ושיר חדש "פשיזם שלי" שגם הוקרא באותו ערב בנסיך הקטן

אני מתעורר בבוקר ומקבל הודעות מחברים וחברות שעדי הקריאה את השיר "ישראל" באירוע האחרון של ערס פואטיקה Ars poetica ואין דרך יותר טובה לחמם את הלב בחזרה גם על פני אלפי קילומטרים, מלפרסם שיר בחזרה (שנכתב לפני). למילים יש כוח גדול יותר מאיתנו, אני מניח אותן כאן באהבה לקיסרית, כי איתה הכול החל וברוחה סופת החול עולה מן המדבר ומביאה את הכתום האהוב הזה על פני העיר המנוכרת. אך לפני הכול הנה השיר שהקריאה עדידושקה ובסוף שתי מילים שקרעו לי את הרקמות עם אהבה על הבוקר "מתגעגעים אליך"

ישראל/מתי שמואלוף

יִשְׂרָאֵל, מָתַי אֲנִי אַכִּיר אוֹתָךְ?
אֲנִי יוֹשֵׁב, מְחַכֶּה וְרוֹאֶה סְרָטִים עַל מוּסִיקָה מְהַפְּכָנִית.

יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי עִם הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּךְ?
עָזַבְתִּי אֶת הַצָּבָא וַאֲנִי לֹא בַּחוּר עָשִׁיר.

יִשְׂרָאֵל אֲנִי מְחַפֵּשׂ עֲבוֹדָה, דִּירָה וְאַהֲבָה
וּמָוֶת שֶׁיָּבוֹא מִבְּלִי שֶׁאֶגְסֹס.

יִשְׂרָאֵל, לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אוֹתָךְ
רַק מֵרָחוֹק.

יִשְׂרָאֵל, אֵיךְ זֶה שֶׁאֵין לָךְ הוּמוֹר? וְאֵיפֹה הֶחְבֵּאת
אֶת הַלֵּיצָנִיּוֹת שֶׁלָּךְ?

יִשְׂרָאֵל בָּגַדְתִּי בָּךְ עִם הַמִּזְרָח וְגַם עִם הַתִּיכוֹן,
יִשְׂרָאֵל אֲנִי אוֹהֵב לִהְיוֹת זָקִיף בְּחוֹמוֹת הַמִּין שֶׁלָּךְ.

יִשְׂרָאֵל, כַּמָּה תַּעֲשִׂיּוֹת וְכַמָּה צָבָא, אוּלַי בְּכָל זֹאת
תִּתְּנִי לִי עֲבוֹדָה בְּשִׁירָה.

יִשְׂרָאֵל אֲנִי בְּעִנְיָן שֶׁל עַרְבִיּוּת וּמִזְרָחִיּוּת,
אֲבָל חוֹלֵם רַק עָלַיִךְ.

יִשְׂרָאֵל גָּנְבוּ לִי שׁוּב אֶת הָאַרְנָק וְאֵין לִי
פְּצָצָה גַּרְעִינִית,
יֵשׁ לִי קְצָת חֲשִׁישׁ, וְכַמָּה שְׁקָלִים לְאוֹטוֹבּוּס לְבַקֵּר אֶת נַחוּם
שֶׁבְּחַיִּים לֹא נָסַע מִירוּשָׁלַיִם לְתֵל אָבִיב.

יִשְׂרָאֵל, אַתְּ זְקוּפָה מִדַּי, בּוֹאִי תָּנוּחִי, וְתַעַזְבִי
רֶגַע אֶת הָאֲדָמָה, בּוֹאִי אֲנִי מְחַכֶּה בִּשְׁמֵי בַּאקַה אַלְגַרְבִּיַה.

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לְלֹא פֶּנְסְיָה, כּוֹתֵב שִׁירִים עַל פֶּנְסְיָה.

יִשְׂרָאֵל, מָתַי נְיַצֵּא חֲדָשׁוֹת שְׂמֵחוֹת?
יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי לִשְׂנֹא אֶת הַפְּעָרִים
בֵּינֵךְ לְבֵינִי?

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לֹא מוּכָן לְהִתְחַתֵּן אִתָּךְ.

יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי פַּעַם יְהוּדִי-עַרְבִי, וְעַכְשָׁו
נִשְׁאָר לִי רַק שָׂפָם לֹא מְסֻדָּר.

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יוֹדֵעַ אֵיךְ אִבַּדְתִּי עִנְיָן
בָּעִנְיָן שֶׁלָּךְ, יִשְׂרָאֵל מָתַי תִּתְעַנְיְנִי
בְּעִנְיָנַי?

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי רְצִינִי בְּאִי הָרְצִינוּת שֶׁלִּי,
יִשְׂרָאֵל, תְּנִי עוֹד ג'וֹיְנְט וּבוֹא נִשְׁתֹּק בְּיַחַד.

יִשְׂרָאֵל מַה יִּקְרֶה אִם תַּחְטְפִי הֶתְקֵף
וְאֶשָּׁאֵר לְבַד, הֲתִתְּנִי לִי לִשְׂרֹף אֶת גּוּפָתֵךְ?

יִשְׂרָאֵל, אֶת לֹא יְכוֹלָה כָּל הַזְּמַן לְהִתְגּוֹנֵן,
בּוֹאִי קְצָת אֵלַי, בִּלְבָנָה מְלֵאָה שֶׁל פִּיּוּט לַיְלָה אַלְמוֹנִי
וְנִתְפַּלֵּל בְּרִיקוּד אֶל הַשְּׁקִיעָה שֶׁל הַיָּרֵחַ הַזּוֹרֵחַ פְּלוֹנִי
וּנְבָרֵךְ בִּצְנִיעוּת גּוֹאָה, אֶת כָּל
הָאַשְׁמוֹרוֹת הַלֹּא מֻכָּרוֹת בְּבוֹר הַצִּפִּיּוֹת הַמִּתְגַשְּׁמוֹת ׁ

(מתוך "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", נהר ספרים, 2010)
החיים מכינים אותך להכול, אבל הלב תמיד קורס מרוב אהבה של עדי וערס פואטיקה Ars poetica . ובכל זאת אני מצליח לצוף רגע על פני השטח ולספר כיצד ראיתי את ההתחלה של הקבוצה ויכולתי לתת מקום, לב וקצת מניסיוני בכדי לעזור לאנרגיה המדהימה והרעבה הזאתי להתחיל לדבר, והיום המילים עצמאיות. אני מלא גאווה על העבודה המדהימה של עדי, שעובדת לילות כימים כבר 11 אירועים ועוד מעט 2 אסופות, וכל מה שמסביב. אין דבר שמאיר יותר את השמיים החשוכים של חיינו המוחלשים במדינה שכל כך זרה לפואטיקה של הערס והפרחה, מאשר להיות שותף לבריאת כוח מתקן ומרקיד שכזה.

יש מצב או אין מצב

לעדי קיסר

המזרחים קמו שוב, זה קורה כל תקופה, שמגיע דור ומשמיע קול שירה,
גם אני קמתי, והתיישבתי, מביט בדור הבא שקם לשבש את הסדר של השיר,
אותה הַמַּתָּנָה בשם עדי, שמכונה בידי רבים "הקיסרית"
שמשוררותיה הקימו גשר חפלאקי מעל ההריסות בגדות נהר "ערס-פואטיקה"
אך מה יקרה לאותיות הללו כשהן יתיישבו? מה יקרה כשלשיר יבוא דור חדש של מילה?
מתי לא נצטרך לקום יותר, ונכתוב שירה בישיבה כאחינו המיושבים בכניסה לכנסייה.

מפחידה אותי המחשבה שהתיקון יבוא רק אחרי מותי,
והשירה מחדשת את התורה מחבורה לחבורה, ממטפורה למטפורה, מדימוי לדימוי
והתהום רק גדלה מיום ליום, ובינתיים נמות משמחת הקהל,
אך שום ארץ לא מובטחת למילים הרעבות.

לא מזמן, בסיכומי השנה שבאו עלינו לטובה, נבחרו בפינת הספרות של אחד העיתונים הנפוצים חמישה ספרים מומלצים, אלה ש"שווה לזכור". כולם, כמובן, של יוצרים אשכנזים. חמישה מתוך חמישה. במוסף אחר באותו עיתון התפייט חיים גורי על מותה של השירה: הוא עומד מול כיתה, מקריא להם את רחל, וכלום. גורנישט. ואחרון חביב, מאמר שפורסם באחרונה בעיתון אחר, מקונן על דלותה של השפה העברית.

אף לא אחד מהסיכומים הללו לא הביא בחשבון את היוצרים המזרחים. אלה אינם חלק מהמשוואה התרבותית "הנכונה". את השפע הבלתי נתפש של השירה המזרחית בשנים האחרונות איש לא הזכיר. שירה מזרחית? על מה אני מדבר, אין בכלל מזרחים, ואם יש, הם בטח לא קוראים (שלא לומר כותבים). שימו לב: בין חמישיית הספרים שהוזכרו נכלל ספר השירה של נעם פרתום, אבל לא ספרו העוצמתי והמטלטל של יעקב ביטון, ולא ספרה המדהים והמענג של לורן מילק, לא ספרו הרביעי של מתי שמואלוף, מכונת ירייה של מלים, לא ספר הביכורים הנפלא, המלא רוח רעננה, של סיגלית בנאי, ולא ספריהם האחרונים של מואיז בן הראש וארז ביטון, מאסטרים אמיתיים, שבכל מדינה תרבותית אמיתית היו זוכים לכבוד רב.

אבל לא רק מספרים של משוררים מזרחים מתעלמים. קבוצת השירה החדשנית והמרתקת "ערס פואטיקה", שאותה הקימה העיתונאית והמשוררת עדי קיסר בעקבות "לילה שחור" ואגדי, גם היא אינה זוכה לחשיפה הולמת במדיה הוותיקה. זהו פרויקט מסקרן אשר מאגד משוררים ומשוררות צעירים, רבים מהם מזרחים, ונותן במה לשירה חדשה, חיה, בועטת, אחרת. כמו שציין מואיז בן הראש לאחרונה, משוררים ומשוררות אלה יוצרים שפה משלהם, משוחררת מהכפייה הלשונית ההגמונית, ומרחיבים את גבולות העברית: ישראל דדון מפיח בה עוצמות אדירות שמהדהדות תורות קדומות, רועי חסן לוקח את השפה למקומות אישיים ופנימיים, שמעולם לא תיארתי לעצמי שיכולה להתקיים בהם שפה, לתהילה חכימי יש יותר מקול אחד, ולעדי קיסר אני חייב תודה אישית על הגשר שהיא יוצרת בין עולמות וזמנים, ממש ברגע האחרון.

קבוצת השירה הזאת לא רק שמביאה מאות צעירים לערבי שירה, דבר נדיר כשלעצמו, אלא גם יוצרת הֶדֶף וגורמת לרבים אחרים לכתוב בעצמם. כל אלה הם ביטוי לגל רב־עוצמה של שירה מזרחית או שירה הנכתבת על ידי מזרחים בשנים האחרונות. לבד מאלה ישנם עוד משוררים ומשוררות כשרוניים עד כאב, רבים מהם כבר מתהדרים בשפה משלהם. זהו אולי ההישג הפרטי הגדול ביותר שיכול להיות לאמן – שפה אחת, אלף צורות. לא פעם לובשת השירה החדשה הזאת צורה של כתב אישום: השירה המזרחית לא רק יוצרת, היא גם מתעדת את המאבק שלה, מאבק שבו למרות ההתעלמות וניסיונות הדחיקה מצד ההגמוניה התרבותית בישראל, היא מעלה קול חדש, שבוקע את תקרת הזכוכית התרבותית וקורא בקול ברור: כאן קבורה הגמוניה תרבותית גזענית.

כשרונה של פרתום במקומו מונח כמובן, כמו שאר הסופרים המוזכרים באותה רשימה, אולם הבחירה בהם – באלו המייצגים ציבור מסוים מאוד במדינת ישראל תוך התעלמות מוחלטת מן השאר, כמו גם הטענה על דלות השפה העברית ועמידתו המתנשאת של גורי מול התלמידים שלדידו לא מבינים מהי שירה – הם ביטוי לאותה הדרה ומחיקה תרבותית רבת שנים של כל מה שאינו מתיישר על פי הסטנדרטים, שאותם קיבעה הגמוניה תרבותית מסוימת מאוד. זהו ביטוי לגזענות מושרשת היטב, המובילה לטיפשות ולפגיעה בכושר השיפוט: הם אינם מסוגלים לתפוש שיש מזרחים כישרוניים, אולי אף כישרוניים מהם, ובטח לא כאלה שיכולים לספר את ההיסטוריה ולהתוות את העתיד התרבותי כאן. הם בטוחים שיש להם מה ללמד – אבל לא מה ללמוד. למרבה הצער הם גם מונעים את המיזוג התרבותי שיכול היה להיווצר כאן.

אבל האירוניה הגדולה ביותר טמונה בכך שהם אלו היוצאים נפסדים. ההתעלמות מציבור יוצר וצורך, ציבור מודע הולך וגדל, וזה הסמוך אליהם ביותר, שבעצמו יוצר דיאלוג מורכב עם סביבתו היהודית והערבית, הופכת אותם ללא רלוונטיים. לא רלוונטיים עד כדי כך שגורי עומד מול כיתה מלאה תלמידים ומשתומם, שבעוד הוא קורא להם משירת רחל, הם רק מחכים לצלצול הגואל (תרתי משמע). לעומת זאת, שירים של רועי חסן ושלי שפורסמו ב"הארץ" יצרו הד עצום, ומלבד העובדה שזכו לאלפי שיתופים, הם גם נלמדים בבתי ספר על ידי מורים שלא רק אהבו את השירים אלא הבינו את הצורך בשיח שהם מעוררים. גם המידע על סדנת המשוררים שיזמתי יחד עם חברי, ובה אנו מקריאים משירינו תוך עידוד דיון על זהות, מזרחיות ואשכנזיות, גבריות ונשיות, יהודים וערבים – עובר מפה לאוזן. התגובות המרגשות והכנות של התלמידים שהשתתפו בסדנה הראשונה ודאי היו מפתיעות את גורי. גם הם וגם אנחנו יצאנו נרגשים ועמוסי הרהורים.

כבר אי אפשר להשתיק אותנו – תמיד היה לנו קול, היום גם יש לו הד.

הכותב הוא משורר ופעיל חברתי. חבר בקבוצת השירה "ערס פואטיקה". הדברים התפרסמו לראשונה ב"הארץ" | http://bit.ly/1842zrR

הערב~! תכינו את נעלי הריקודים. חגיגה של אסופה חדשה~
יש שיאמרו- קולולולולולולו

ד"ר קציעה עלון חושבת שיש שינוי מהותי בשנה האחרונה ביחס לשירה המזרחית. "בערב באוניברסיטת תל אביב שנערך לפני שנה", היא מספרת, "הכותרת היתה 'שירה מזרחית, האומנם?'. כלומר עצם הקיום של שירה מזרחית הועמד בספק. כמו ששואלים, העם הפלסטיני, האם הוא קיים? היום כבר ברור שזה קיים. השיח כבר סובב סביב המאפיינים, הגורמים, וכו'". הסיבות לשינוי רבות, היא אומרת. "תנאי הנראות השתנו מעיקרם. יש משוררים קודמים שסללו דרך, ישנם הספרים שלי ושל יוחאי אופנהיימר ('גולים: שירה מזרחית בישראל', א"א). חלק מהשינוי קרה בזכות המשוררים הצעירים האלה עצמם, שהתאגדו ולקחו על עצמם את התווית הזאת של הערס עם החיבור לשירה. אין ספק שהם קיבלו השראה מדברים קודמים, כמו תנועת 'גרילה תרבות', למשל" (קבוצה ששילבה בין קריאת שירה להפגנות מחאה).

עלון מציינת שני קטבים בתוך השירה המזרחית עצמה. האחד קיצוני, חריף, מיליטנטי, ואותו מייצגים בין היתר מואיז בן הראש, סמי שלום שטרית ומתי שמואלוף. הקוטב השני רך בהרבה ואותו מייצגים בין היתר משה אוחיון, חביבה פדיה, שמעון אדף ושבא סלהוב. "ערס פואטיקה מצטרפים לקוטב הראשון, הקיצוני", אומרת עלון. "המתח בין שני הקטבים האלה מעניין מאוד". לדעתה, התיוג של שירה כמזרחית אינו מוביל להתבדלות. "זה מורכב יותר", היא אומרת, "מתוך ההתבדלות ההתחלתית הזאת יותר קל בסופו של דבר לשלב את עצמך. המאבק מפסיק להיות פנימי, הוא יוצא לזירה הציבורית. זה מה שהסדרה של אמנון לוי עשתה וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם". לכתבה המלאה

עדי נס,
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia

אני שמח להעביר את עריכת מדור "באסטה" באתר העוקץ לידי העורכת והמשוררת עדי "הקיסרית" קיסר, שתפרסם מדי שישי שיר במדור. אתם/ן מוזמנים לשלוח אליה שירים!

בשנת 2010 פתחתי את מדור באסטה באתר העוקץ. ראיתי שיש צורך לשים שירה בצד המאמרים העוקצניים וללהט מילים כקסמים לשינוי חברתי.

בין השאר פורסמה שירתם של מרחב ישורון, איתמר טהר לב, יאיר יצחק וקנין, אריאל גלילי, אסתר שקלים, ענת זכריה, לילך ובר, אפרת ירדאי, נעם לוי, חבורת לא נעזוב, רוני סומק, אסנת איטה סקובלינסקי, אלי אביר, אסף אבוטבול, ארז ביטון, פאוזי כרים, אמיר שגיב, לילא חלבי, יוחאי שלום חדד, נורי אל עוקבי, רותם מלנקי, שגיא אלנקווה, טל ניצן, אופיר טובול על השירים של סמי שלום שיטרית,  יניב קקון, אברהם סוצקבר, מוחמד דרוויש – תרגום של תאמר מסאלחה, אורחאן וואלי, פיראס חורי, שרה מלול, יוסי בבליקי, יובל בן עמי, מאיר דדון, קובי אור במחווה לג'לו ביאפרה, יעקב ביטון מלכא, רועי צ'יקי ארד, אסף אבוטבול, חגי קלעי, נועם לוי, נועם שדות, דנה לובינסקי, מאיה בז'רנו, גלעד מאירי, עבד נאטור, ערב שירי מחאה במאהל מחאה של הדיור הציבורי בירושלים,  נידאא חורי, עודד כרמלי, ערן הדס, דניאל באומגרטן, יריב מוהר, תהל פרוש, ערן צלגוב מתרגם גים קרול, נועם פרתום, ראג'י באטחיש, אלמוג בהר, אבי אליאס ז"ל, שלום גד, איתי עקירב, לורן מילק, הילה אהרון בריק, חגית גרוסמן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, ברכה סרי ז"ל, ויקי שירן ועוד.

תודה רבה וחמה מאוד לתמי ריקליס, יוסי דהאן, איציק ספורטא, יוסי לוס, יונית נעמן על שנתנו לי לסמפל את השירים הללו מדי שבוע.

• השירים מופיעים כאן

—

משתף אלבום חדש של ענת גוטמן ששלחה לי וכבר פירסמתי בעבר משיריה וגם את האלבום הקודם:

אלבום שני. כחלק מהפרוייקט "הבית לא יקרוס מיד", אלבום מוסיקה ווידאו-דאנס שעליו גוטמן עבדה ב-3 השנים האחרונות. וכך היא כתבה לי:

עד לפני ארבעה חודשים חי בתל אביב סופר שקרא לעצמו מלח, טבח, מלצר, צייר, שטען שאינו יודע לכתוב נכון, אבל במילים שלו יש יותר השראה משל כל סופר נכון שקראתי. האלבום 'הבית לא יקרוס מיד' מנגן סביב המילים הנוקבות והאוהבות של יורם קניוק. הוא מסתכל, מצביע, לוחש וצועק – איבדנו. אבל אפשר עוד להחזיר. אפשר עוד לחזור, לחיים חדשים שאחרי.

הקשיבו!

—

כתבה בחו"ל על כנס שהשתתפתי בקורנל, בארה"ב. שנה הבאה אשתתף בכנס בשיקגו במרץ ואשתף אתכם בפרטים בקרוב.

אתם/ן מוזמנים להשקה של ספר הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר – פרי עבודה של חמש שנים שלמות!!! 31 סיפורים שנכתבו בין חיפה-יפו-תל-אביב וברלין. פייסבוק

(עורכים פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק). זהו ספר הפרוזה הראשון שלי, ואני מאוד מתרגש להזמין אתכם/ן לקרוא ולשמוע חלקים מתוכו.

• ישתתפו לפי אלף בית:
  אלמוג בהר
  פרופ' חביבה פדיה
  יגאל שוורץ
  עדי קיסר
  ערן סבאג
  ד"ר קציעה עלון
  תמר ביאליק

האירוע ייערך ביום חמישי, ה11.9.2014 בחנות "סיפור פשוט", רחוב שבזי 36, נווה צדק, תל אביב, 19:00

העבודה על העטיפה: Danielle Malka

היום זה היום! בואו לחגוג את הרך הנולד, במשקל של 408 עמודים, הצטרפו לברית המילה!

בערב ישתתפו עורכי הספר: פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק היקרים עד מאוד. כמו כן ידברו: פרופ' חביבה פדיה, ד"ר קציעה עלון, אלמוג בהר, עדי קיסר וערן סבאג. האירוע ייערך בשבע בערב בחנות הנפלאה של סיפור פשוט ברחוב שבזי 36 בנווה צדק. הזדמנות לחגוג איתי בישראל את אחד מרגעיי הגדולים בחיי!
בואו!!!

מה אדם יכול לבקש בימי חייו הקצרים על כדור הארץ, רק מסיבה טובה עם כל חבריו, כשספרו יוצא לאור אחרי חמש שנים שלמות שבהן הוא ישב לבד מול המחשב הנייד, בין ערים, מדינות, בין אוכלוסיות שונות עם חברים ואהבות מתחלפות. והנה הגענו ליום, ויכולנו לשבת בחנות הממוזגת של "סיפור פשוט" ולשמוע את פרופ' יגאל שוורץ, ותמר ביאליק שערכו את הספר, עם פרופ' חביבה פדיה, שנתנה הרצאה מרתקת, עם עדידושקה קיסר, שקראה מתוך הספר, עם ערן סבאג שפצח בנאום סטנדאפ תוכחה על עזיבתי הזמנית את ישראל, עם ד"ר קציעה עלון שנתנה השוואה מרתקת בין ספר המאמרים לארז ביטון לבין קובץ הסיפורים "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים". לאלבום בפייסבוק.

את ההשקה של "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" התחלתי לתכנן עוד כשהייתי בברלין. דיברתי עם פרופ' חביבה פדיה, ד"ר קציעה עלון, אלמוג בהר, עדי קיסר, פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. חנות "סיפור פשוט" סייעה לי רבות והעניקה לי תמיכה, ועזרה בכל התהליך. ואכן, הגיעו יותר ממאה איש לאירוע, והחנות היתה מפוצצת ומתח היה באוויר. אני משאיר לסרטונים לדבר בעד עצמם, ואולי הם יעוררו אתכםן לרכוש את הספר עליו עבדתי בחמש שנים האחרונות ושמכיל 31 סיפורים קצרים. העליתי בנפרד פוסט של תמונות מההשקה – לחצו כאן לצפות בהן.

• עורכת הספר, תמר ביאליק, בדברים פותחים

• פרופ' יגאל שוורץ, עורך אחראי, מדבר על קפיצה בספרות העברית ונושאים אחרים מתוך הספר

• פרופ' חביבה פדיה בהרצאה מרתקת על הספר

• המשוררת ומייסדת "ערס פואטיקה", עדי קיסר מקריאה מתוך הספר

• ערן סבאג, מתוכנית הרדיו של "חיים של אחרים" בנאום סטנדאפ תוכחה על עזיבתי הזמנית את הארץ

עוד על הספר

* הספר למכירה בצומת ספרים

* ניתן להזמין מחו"ל

* קיראו: מאמר קצר שבו אני מספר (מתארח ב"קורא בספרים") על הסיבות שהניעו אותי להשתמש בז'אנר האימה במסגרת ספר הביכורים שלו "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

* הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות"

* קיראו: ראיון נפלא של לי פלר בטיימאאוט על הספר המחדש "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר. אפשר לקרוא אותו ברשת

* צפו: מדבר על התהליך של כתיבת החלק השלישי של הספר בברלין, בתוכנית של אורלי וגיא, ערוץ 10

* קטע מהסיפור "צריך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן" התפרסם בבלוג של "שיחה מקומית"

* טל גולדשטיין בטור 'הצעה לספר' – בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון ממליצה על הספר

* הדור החדש של הספרות הישראלית … בימים אלו הוציא שמואלוף לאור ספר חדש, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים". מדובר בניצחון משמעותי" : שלמה בן דוד על הספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בעיתון "מעריב" 

* הספר נבחר לחמשת הספרים המעניינים שייצאו בקיץ, טיימאאוט

* הדף של הספר בפייסבוק

* עוד על הספר

השתתפתי בפרויקט המלצות על ספרים שכותבים על תל אביב (המלצתי על דגרנט של יובל ליבליך) ומצאתי שגם המליצו עלי, בטיימאאוט.

צדקיהו ילניק, גיבור "דגנרטור" של יובל ליבליך (הוצאת כהל) נע בין חלפנים מסתוריים בקפה ה"טייסים" ברחוב אלנבי, לרחוב גרוזנברג [סופסופ גם הוא מקבל מקום ברומאן]. ליבליך תופס את ההרגשה הקשה שמבט ברחוב אלנבי מביא לך. ליברליך אוהב לתת לגיבורו לדחוף את גיבורו לאשפה, בחיפוש את היהלום שיימצא תחת הרקב, הניוון והשכחה. זהו התפקיד האמיתי של הספרות.

רועי צ'יקי ארד ואנוכי הקמנו את "גרילה תרבות" בדצמבר 2007 אך לא ידענו את התוצאות הנפלאות שהיא תביא. בהתחלה חשבנו רק על שימוש בשירה למען יצירת סולידאריות והשמעת קול פוליטי חברתי ופוליטי ברור. הפעולה הראשונה של סולידריות הייתה עם מלצריות "קופי טו גו" באוניברסיטה והיא הסתיימה בהצלחה והן קיבלו חוזה והכרה מההנהלה של שטראוס. אחכ כבר יצאנו מתל אביב והגענו לפריפריה, פעולות מוצלחות בדימונה, קרית גת, ירוחם, כפר סבא, חיפה, אל קודס ועוד.

"על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"" כך כתבנו, נפתלי שם טוב, ניר ברעם ואנוכי בפתח דבר לאסופה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד שהלהיטה את כל הרוחות בעולם התרבות ב2007.

במקביל ערכתי את ארבע הגיליונות של כתב העת "הכיוון מזרח" [2006-2008] שהחוברת הראשונה יוחדה למשורר ארז ביטון ומי ידע אז שהוא יזכה בפרס ישראל כמעט עשור לאחר מכן. אך ידענו דבר אחד, התרבות המזרחית חייבת לעמוד במרכז, ואסור להפקירה, גם זה אומר שנשב בשוליים ונכתוב בתוכם, רק לקהילה שהקיפה אותנו בחיבוק אוהב.

במקביל לפעולות גרילה תרבות, פעלתי ביחד עם המשורר והסופר אלמוג בהר ואחרים בעשרות ערבי שירה להעלות מודעות לדור המזרחי השלישי. את האירועים כבר אז עשינו ערבי שירה בפריפריה, עם החד הוריות במאהל ב"בור השיבר" בירושלים [כאן וכאן], בשכונת "דורה" בנתניה, בשדרות ועוד.

בשנת 2011 אלמוג בהר ואנוכי יזמנו [עם חתימות של קהילה שלמה שקמה אחרי "תהודות זהות"] מכתב לצעירים הערבים במזרח התיכון, ובצפון אפריקה שהתקוממו באביב הערבי ושלחנו אותו בהצלחה אליהם באינטרנט. המכתב תורגם לשפות רבות וכך הוא נפתח:

"אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים."

אחרי המחאה של שנת 2011 כבר היה ברור לכולם שכל הפעילויות האלו הטרימו את זרעי המהפכה. בשנת 2011 גרילה תרבות הוציאה את "שירון המהפכה: שירת האוהלים" וזכינו לראות את ההתקבלות המלאה של היצירה החברתית שלנו.

"גרילה תרבות" לא יכלה להמשיך באותה הדרך אחרי שנת 2011, והפכה להוצאת ספרים, הוצאתי לאור את האסופה האלקטרונית "עבודת גילוי" [2012] עם תהל פרוש שעסקה בחיבור בין זכויות העובדים והיצירה; וגם ערכתי את כתב העת האלקטרוני "לרוחב" [2012] עם אלמוג בהר, נעמה גרשי ותאמר מסאלחה. "לרוחב" עסק בשאלה כיצד החורבן מכונן את היצירה בישראל-פלסטין, והיה בין כתבי הראשונים בין הראשונים שלא הודפסו, אלא רק ניתן להורדה ודיפדוף חינמיים ברשת.

עם היחלשות המחאה החברתית והייאוש הגדול של הבחירות שהעלו את בנט ולפיד הפעילות הגיעה קצת למבוי סתום. אני נסעתי לברלין בהזמנת הליטרטוורקשטאט לחודש וגיליתי עולם חדש וקסום.

כשחזרתי אופיר טובול, מקפה גיברלטר, הציע לי להנחות את ערב השירה בלילה השחור, פתחתי את הערב עם שירי "פינו את התקווה" שנכתב בעקבות פינוי מאהל התקווה בחורף אכזר. אחרי עלו עדי קיסר ושלומי חתוכה והייתי בשוק. דור חדש שלא הכרתי הביא שירים חדים ובהירים. דיברתי מיד עם עדי קיסר ופירסמתי את שיריה בבלוג שלי, ובמדור "באסטה" שערכתי וייסדתי באתר "העוקץ". לאחר כך, עדי קיסר פנתה אלי וביקשה להזמין אותי לערב הראשון של ערב [חורפי] שהיא הפיקה שנקרא "ערס פואטיקה" בבר ברחוב זבולון. האירוע היה מוצלח ביותר, ואחרי מספר אירועים נוספים של ערס פואטיקה שבהם השתתפתי אמרתי לה שהיא חייבת להוציא אסופה והצעתי אתה האכסניה של הוצאת גרילה תרבות. אמרתי לה כבר אז, שתוך זמן לא רב "ערס פואטיקה" תהיה הדבר הכי נכון לשירה הישראלית. הפעולה הפשוטה של חיבור מסרים מזרחים, חברתיים, עם ריקודי בטן וחאפלה, החזירה את השירה העברית למזרח התיכון. אותה מקום שהשירה האשכנזית התנכרה אליו במשך שנים כה רעות, לעגה לו, סגרה את דלתותיה, כפי שכתבה פעם מירי בן שמחון:

"…מַקִּישִׁים שִׁיכּוֹרִים / עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת" [מתוך השיר "לקראת שיר" בספרה הראשון "מעוניינת, לא מעוניינת", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983].

הוצאנו את שתי האסופות הראשונות של ערס פואטיקה בהוצאת "גרילה תרבות", בעריכת עדי קיסר, וגם את ספרה הראשון [לדעתי הספר הכי נמכר בשנת 2015 בתחום השירה] בהצלחה רבה. לא במקרה היה זה אלמוג בהר שערך את ספרה הנהדר של עדי קיסר, ולא במקרה היה זה הסופר והמשורר מואיז בן הראש שערך את הספר של אייל בן משה [גם בהוצאת גרילה תרבות] ולא במקרה קהילה שלמה נעמדה מאחורי ההדסטארט שלהם.

לא היה מאושר ממני לדעת שההצלחה של ערס פואטיקה הייתה נטועה בתוך האדמה החברתית הפורייה של הפעילות המזרחית והחברתית של קהילה שלמה שהתעוררה.
אותה אדמה שחרשנו בפעולות ושירה חברתית במשך שנים יצרה סטייט אוף מיינד למקום שבתוכו עולים ומבעבעים קולות אחרים ששינו לחלוטין את התרבות הישראלית.
היציאה מתוך מדינת תל אביב, הפוליטיזציה של עולם השירה, השימוש באינטרנט ככלי, העמידה על זהות נפרדת, והדחייה של הישראליות כזהות מאחדת – כל אלו היו כלים שהיו בצייטגייסט בכדי לתת רוח גבית לדור המזרחי הרביעי שהשמיע ומשמיע וישמיע את קולו החד והנוקב גם בשנים שיבואו.

מתי שמואלוף, אודסה, יולי 2015.

הדברים התפרסמו לראשונה בגירסא מקוצרת ב"תרבות וספרות" – הארץ

• ממליץ לקרוא את הדברים שכתב מבקר השירה של "הארץ" – אילן ברקוביץ כקריאה שמסבירה מהי שירה אשכנזית

בגלריה של "הארץ" כתבה יפה [אנא התעלמו מהכותרת] על מסעדת יפו שמזכירה את פועלינו בחאפלה הפואטית. התשובה לכל הדיון, בכל מקום שאהיה הוא יצירה ויצירה ויצירה רב תרבותית, רב לשונית, רב לאומית, עם דגש על התרבות הערבית הנפלאה שלנו. תודה לשחר אטואן ושני המתוקה Shani Ahiel ולהקת Poetic Hafla חפלה פואטית اُمسية شعرية

"…מי שבחרה את השיר היא שני אחיאל, שגם הפיקה את ערבי השירה במקום. ערב השירה שהתקיים בסוף השבוע שעבר היה השישי במספר בסדרה שנקראת "חפלה פואטית" ושהתקיימה עד כה, בין השאר, בביתו של השחקן יוסף סוויד בעיר ובגלריה לאמנות ישראלית עכשווית Circle 1 שבקרויצברג. מארגניה, המשורר מתי שמואלוף, הצייר ברק מויאל והדי־ג'יי והמעצב גרפי אבי בוחבוט, מתארים אותה כ"אירוע רב לשוני, רב אמנותי, רב תחומי, שנע ממקום למקום", והפעם, במקום של אופרמן, אחיאל ושותפיהם, האירוע נפתח בהקראת שירים בארבע שפות – אלו שגם מעטרות את התפריט – ובהמשך התנגנה מוזיקה ערבית. אלא שגם אם החלל התמלא עד אפס מקום, והאורחים שתו ושמחו כיאה לחפלה, האירוע לא התפתח למסיבת ריקודים כפי שקיוו מארגניו, או ל"שכונה", מלה שאופרמן אוהב להשתמש בה. "זה היה יותר כמו קונגרס", העיר אחד מהאורחים, והוסיף המשך מתבקש לבדיחה: "הקונגרס האנטי ציוני הראשון". ובכל זאת, אחיאל מקווה ש"המקום ישאיר פה חותם"".

ובכל זאת, משהו משיח הזהויות בישראל חצה את הים והתמקם ב"יפו". "החפלה הפואטית" היא עדות לכך, או כפי שמתי שמואלוף אומר: "בחרתי ב'יפו' אחרי שהתארחתי במקום עם חבר נוסף והתלהבתי ממנו ומהמזרחיות שלו, למשל מהעובדה ששני שמה את התמונה של הסבתא התימנייה שלה על הקיר המרכזי, ומהמוזיקה הערבית והמזרחית הנהדרת שהתנגנה שם. כשסיפרתי לשני על החפלה הפואטית היא התלהבה, ואז קבענו פגישה עם ברק ואבי וגם הם התלהבו ממנה ומהמקום וקבענו תאריך. לא מזמן גם העברתי שם הרצאה על המאבק המזרחי, ועל המצב היהודי־ערבי בברלין, לקבוצה של סטודנטים מקנדה. השתמשתי בתמונה של הסבתא התימנייה כדי לדבר על שאלות של ייצוג".

יש לי הערה חשובה למי שקבע את הכותרת של הכתבה "הבר הברלינאי שמנסה לשחזר את האוירה של תל אביב". ובכן, קודם כל אומר שאי אפשר לשחזר אוירה של תל אביב, בשכונת מיטה, שהיא מזרח ברלינאית, וכיום גם עמידה, לבנה ושבעה. כלומר כל הניסיון להשוואה בין עיר אירופית לתל אביב, בין הרחוב של מסעדת יפו לבין הרחוב של אלנבי פינת גדוד העברי, שהוא הכתובת של האלבי והצימר – הוא ניסיון התאבדות. כי שני המקומות לא נפגשים.

מה שכן, תרבות מזרחית, יהודית-ערבית, מתקימת מחוץ לישראל, ולא רק כאילו ישראל במרכז וכל התרבות המזרחית היא חיקוי. לא. ישראל היא לא המקור. לא ראיתי אף מסעדה בישראל שיש לה תפריטים בגרמנית והיא יכולה לארח את ריבוי התרבויות עם דגש על התרבות הערבית בברלין.

מילה אחרונה, באופן אישי, אני רוצה לומר, ששמח שגם בישראל הייתי שותף להקמה של תנועות כמו גרילה תרבות, או חלקתי את הבמה עם ערס פואטיקה בתחילתה. יש משהו כל כך אינדי ואמיתי, בתנועה ללא תקציבים, מימון ועם קהל הדוק שעוקב בצמא.

הנה כמה סרטונים מהאירוע:

•  בתחנת החלל של ברלין

•  אל תדחו את הקינה , הקשיבו לבלוז: תשובה לדברי ליסה פרץ בעיתון הארץ

• ثقافة الشتات تتحدى حدود القومية الإسرائيلية

על האירוע החמישי שלנו בעיתון "טאז" הגרמני

Überraschend und ein bisschen chaotisch – Neue Mischung – Die Künstler werden mit Freigetränken bezalht. Zuhören, essen und trinken bei einer "Poetic Hafla" in Kreuzberg – Nina Monecke – TAZ

• תמונה מהאירוע הראשון

המשוררת עדי קיסר מתקלטת באירוע הראשון, שכלל את מקס צ'ולק, יוסף סוויד, שרון קוטובסקי, רפי גזעני, ברק מויאל ועוד.

• תמונה מהאירוע השני

שרון קוטובסקי ויוסף סוויד בחאפלה הפואטית השניה שנערכה במדיה קנטינה בפנקוב. צילום: בועז ארד.

• תמונה מהאירוע השלישי

אני מקריא בחאפלה הפואטית השלישית בקפה ד רפובליק בפנקוב

• תמונה מהאירוע הרביעי

החאפלה הפואטית הרביעית בקפה דה בגה בנויקלן

• תמונה מהאירוע החמישי

החאפלה הפואטית החמישית בגלריה סירקל 1 בקרויצברג

• תמונה מהאירוע השישי

תמונה מהחאפלה הפואטית השישית בקפה יפו בשכונת מיטה

לאחרונה שפע וגם אבדה גדולה שלא תרפא

מתרגש מאוד שהספר למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים لماذا لا أكتب قصائد حب إسرائيلية נכנס לתוך תוכנית הלימודים. תודה לראובן מירן, רוני סומק ושבא סלהוב ולהוצאת נהר ספרים שהאמינו בשירים. לפני שנים נאמר לי על ידי מישהו שעבד במשרד החינוך שאין סיכוי שילמדו את שיריי. אך הנה גם הדברים הללו מתהפכים. ולראות את הנבחרת מימיני ומשמאלי, עדי קיסר, אלמוג בהר, ארז ביטון, אמירה הס, שלמה זמיר, לאה גולדברג, יהודה הלוי, רחל פרחי ועוד. ברכה על מי שהכניסו את הרוח החדשה ביניהם אלחי סלומון אושרה שייב לרר ונוספים נהדרים/ות. עוד חוזר הניגון… עדיין נותרו עותקים אחרונים בהוצאה. ובקרוב תצא מהדורה שנייה בהוצאת נהר ספרים!!! ותודה אחרונה לתנועה המזרחית שכמו במירוץ לפידים מעבירה את הלפיד מדור לדור.

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד

וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי

כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט

אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל

לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,

עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה

וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא

אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר

עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה

וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה

לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה

יִשְׂרְאֵלִיִּים.

אינס אליאס עיתונאית ב"הארץ" כותבת על ארבע שנים ל"ארס-פואטיקה":

"מבט מן החוץ עשוי לשפוך אור אף הוא על התמונה. ג'נין טורנאו מאוניברסיטת בזל כותבת דוקטורט על שירתם של חמישה משוררים שקשורים בצורה כזאת או אחרת ל"ערספואטיקה": תהילה חכימי, מתי שמואלוף, אלמוג בהר, רועי חסן וקיסר. המחקר של טורנאו עוסק בזהות בקרב הדור השלישי של המזרחים בישראל. פדיה מציינת כי משוררי הדור הזה מתאפיינים בדיבור כועס וישיר, דבר שלא היה קיים בדור הראשון והשני, וטורנאו מוסיפה כי כל אחד מהם בונה את הזהות שלו באופן שונה. כדוגמה היא מציגה את השיר "אני המזרחית" של קיסר אל מול השיר של חסן "מה מזרחי בך": "בעוד שקיסר מפרקת סטריאוטיפים בשיר הזה והופכת על פיהן את ההנחות המוקדמות בנוגע למאפיינים מזרחיים, חסן משתמש בשיר שלו כדי לפרק את ההגמוניה האשכנזית. ההגדרה העצמית שלו בשיר הזה מתרחשת בניגוד לאחר, האשכנזי"

"ערספואטיקה", לפי טורנאו, מתאימה ככפפה ליד למזרחים הצעירים, "שהפכו להיות חלק מהמרכז ומשלבים את שורשיהם המזרחיים עם הסוציאליזציה המערבית שלהם". כמוהם, "'ערספואטיקה' לא חייבת להיות זה או זה: היא משלבת שירה, ספוקן וורד, מוזיקה, פמיניזם, פוליטיקה ומסיבה" (גילוי נאות: גם כותבת שורות אלה נמנתה עם המשתתפים הרבים בערבי "ערספואטיקה"). טורנאו חוקרת במסגרת המרכז ללימודים יהודיים בעירהּ וכאשר ועדת פסטיבל השירה של בזל ביקשה מהמרכז לתרום סמינר, היא מספרת, "החלטנו מיד לנסות לפתוח את הראש האירופי למה שירה 'יהודית' יכולה להיות. הזמנו גם את עדי קיסר ואת מתי שמואלוף לדבר על השירה שלהם מול קהל בעיר של הקונגרס הציוני הראשון". לתפישתה, ההצלחה של "ערספואטיקה" קשורה גם באישיות של המייסדת שלו ונטייתה "לומר את דעתה ולעשות את מה שהיא מאמינה בו. היא יצרה סביבה תרבותית מזרחית שהפכה לחלק אינטגרלי מהתרבות ומהחברה הישראלית כולה".

הנעורים שחלקנו ביחד

לעמית שני ז"ל
הנעורים שחלקנו ביחד
חוזרים אלי ברוורס
אני כולי נמס לתוכם
לא מתנגד
להיות עוד רגע אתך,
שם בנעורים בלי קץ,
בצהריי היום, קרית אתא
השמש מכה בראש המסטול שלנו
הכול צבוע בכתום
על המרפסת של הוריך, אנחנו שרים
בשני קולות את שיר הבכי של ניק קייב

אגיע לישראל ביוני להשתתף בפסטיבל ואודיע על הפרטים בקרוב. ספר השירה השישי אותו אני רוקח בשנתים האחרונות התקדם. הנה חלק מהשירים שהתפרסמו בבמות שונות:

• הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס, לא תפגוש עולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב-2 גריבני
• והיינו כלבי רוח
• ואני מתחרט שפספסתי את הדרך ללבו
• איש שרייבה היבראיש
• המילים ערביות, המילים יהודיות

בקרוב אציג את הפרויקט לראווה.

שבת שלום!